איש משורש נביא – הממד האתי בבקשת האלוהים של הלל צייטלין

הסופר, הפובליציסט והמיסטיקן ר' הלל צייטלין (תרל"א–תש"ב; 1871–1942) היה מעמודי התווך של יהדות פולין בעשורים שקדמו להכחדתה. טוריו הופיעו פעמיים ושלוש פעמים בשבוע בעיתונות היומית המרכזית בוורשה; ביתו היה סלון ספרותי פופולרי ובית ועד לצעירים ולזקנים; הרצאותיו משכו קהל רב; והליכתו ברחוב לוותה בשובל של מעריצים. 

חזותו הייתה ייחודית – גבה קומה, בעל זקן מתבדר ושיער שופע, עטוף מעיל ארוך ועבה – וכמוה גם תחנות חייו. בשנותיו המוקדמות קיבל חינוך דתי; ולדבריו, בהיותו כבן אחת עשרה אף נתפרסם כעילוי. בתקופת הנערות גברו עליו "תאוות נוער ותסיסות שונות, ביניהן תסיסת ההשכלה", ואמונתו הפכה מסופקת. בשנות העשרים לחייו נשא צייטלין אישה והתיישב בעיירה הומל; שם התרועע עם קבוצת צעירים יהודיים שפנו עורף לאורח החיים הדתי – ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים דוגמת יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. אך בניגוד אליהם, כמה שנים לאחר מכן החל צייטלין לכתוב בצורה נלהבת על חיי הדת הפנימיים, החסידות והקבלה. בערב ראש השנה תש"ג (1942) נרצח צייטלין בגטו ורשה, עטור טלית ותפילין, כשספר הזֹהר בידו. 

מה היו הגורמים לשינוי זה? על פני כמה זמן נפרשׂ? אילו מוטיבים נוספו לכתיבתו או נחסרו הימנה? ובעיקר – האם קיימת 'הגות צייטלינית' ייחודית?

ספר זה יוצא בעקבות חיפושיו של צייטלין אחר האלוהים ואחר הטוב והרע שבאדם. זהו מסע מחכים ומשתלם, בפרט למי שתהיות על אודות מוסר, דת, מיסטיקה והקיום היהודי טורדות את מנוחתו. בין הדפים והשיטין מבצבצת גם תמונה מיניאטורית מרהיבה של אותו יקום מזרח־אירופי נשכח, שהתמיד באהדתו את צייטלין לאורך כל אותם תקופות ושינויים.

*

עוז בלומן מלמד בישיבת ההסדר במעלה אדומים ובאוניברסיטת בר־אילן ועורך את כתב העת "רליגיה: בית למחשבה דתית". ספריו הקודמים, "שבטים" (תשע"ו) ו"שמעתי ממורי" (תשע"ט), זכו לכמה מהדורות. ספר זה הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו ושל מחקרים אחרים שפרסם; חלקם באתר "מקורות יודעי דבר".