ביקורות ספר

מי שמשיג את מושג הראיה מוותר על הראיה

יותר משגן תבונת הלב (بستان المعرفة / בֻּסְתַאן אַלְמַעְרִפַה̈ ) לשיח' הסוּפי שהוצא להורג בבע'דאד ככופר-באסלאם, אַבּוּ אַלְמֻעִ'ית' אלְחסֵין בן מַנְצוּר אַלְחַלַאג' 922-858) לספ'), הוא יצירת מופת מצד תוכנוֹ, ויש בו רב, הרי שהמתרגם, מקדים המבואות והמעיר, פרופ' אבי אלקיים (אוניברסיטת בר אילן, ממקימי אַלְטﱠרִיקַה̈ אַלְאִבְּרַאהִימִיַﱠה̈ // דרך אברהם), הפליא לשבץ סביבו, קטעי חיבורים סוּפיים נוספים, העוסקים ב-معرفة (המתורגמת לעתים כ- ידיעה או הכרה, אך אלקיים מנמק היטב מדוע ביכר "תבונת לב") ובכך יצר אנתולוגיה מקסימה של מקורות סוּפיים קלאסיים העוסקים באחד המושגים הסופיים המרכזיים והרווחים ביותר.

איש באמונתו

״ישראל קורן, למרות ואולי בגלל הביקורת הנוקבת שלו על שטיינר והאנתרופוסופיה, הוא כנראה חוקר האנתרופוסופיה הרציני ביותר כיום בישראל. עם רזומה של אלפי שעות מחקר וספר של 1136 עמודים בנושא, כדאי להקשיב למה שיש לו לומר״

״…הן כתבו, הן חתמו על כתביהן, הן היו בעלות כוח והשפעה, הפעילו כוחות על-טבעיים והיו ידעניות ונועזות, ומזה מאות שנים גברים ממשיכים להתעלם מהן..״

״לפני 150 שנה, נחשף בחפירה ארכיאולוגית שנערכה בניפור שבעירק, קמע חמר מיוחד במינו בן 1500 שנה. הקמע מגלה את סיפורן של נשים – נשים סופרות מן העת העתיקה.

קיים קונצנזוס הקובע שנשות העבר לא היו אורייניות ושהן ישבו בבית פנימה, לפחות לפי הגדרה של ״האישה הטובה״ שנקבעה בתלמוד. עקרונית, קשה למצוא עדות על פועלן של נשים ובעיקר קשה למצוא עדות לקולן, למילותיהן ולכתיבתן. חומרי ההיסטוריה המוכרים בעידן שלנו, ידועים לא רק כי הם השתמרו, אלא משום שהם עברו תהליך של סלקציה לאורך הדורות.

קערת ההשבעה היא מעין תמונת פולרואיד, המשקפת אינפורמציה ייחודית המערערת על דעות קדומות למיניהן לגבי הנשים היהודיות, משלח ידן ותרומתן לתרבות

הקמע שבו מדובר נקרא קערת השבעה. קערת ההשבעה היא קמע חמר גדל ממדים (קוטרו הממוצע 13-20ס"מ; עומקו 3-8 ס"מ) בצורת קערה פשוטה, שהנוסחה המאגית שלו מתעגלת כספירלה על הדופן הפנימית של הקערה, לעיתים סביב איורים של דמויות אנתרופומורפיות אזוקות. מטרתהּ של קערת ההשבעה היתה להרחיק ולהרתיע שדים, רוחות וליליות ולשפר את גורלם של הלקוחות. נוסחת הקערה מהווה קורפוס מאגי הכתוב בכתב מרובע, לרוב בארמית ולעיתים במנדעית ובסורית. טקסט מאגי זה הוא בעל מוטיבים יהודיים שלתוכם ארוגים מוטיבים מקומיים. מיד לאחר כתיבת הנוסחה המאגית, נקברה הקערה, בדרך כלל כשהיא הפוכה ופניה מטה, מתחת לסף ביתם של רוכשי הקמע. עובדה זו היא חשובה במיוחד מכיוון שמשמעות הדבר היא שהטקסט של קערת ההשבעה, בניגוד לטקסט התלמודי שנכתב באותה תקופה של האימפריה הסאסאנית(224–651), לא צוּנזר ולא שוּנה. כלומר: הקערה משמרת את התרבות היהודית בנקודת זמן מוגדרת ובמקום גיאוגרפי ספציפי. אם כן, ניתן לומר שקערת ההשבעה היא מעין תמונת פולרואיד, המשקפת אינפורמציה ייחודית המערערת על דעות קדומות למיניהן לגבי הנשים היהודיות, משלח ידן ותרומתן לתרבות.

שפע של שמות כתובים בנוסחה המאגית: שמותיהם של רוכשי הקערה והכינויים שבהם הם השתמשו; שמות השדים המטרידים אותם (שידין, דיוין, פגיעין, סטנין, אישתר, לילית); שמות של מהויות מסייעות ומלאכים, חלקם פופולריים (גבריאל, מיכאל, רפאל, נוריאל ומטטרון); שמות של דמויות תנ״כיות (משה, שלמה המלך, אליהו הנביא, אסתר) ושמות של רבנים בעלי הילה מאגית (חנינה בן דוסא ויהושע בן פרחיה). לעומת זאת, שם אחד כמעט לעולם לא ניתן למצוא בקוסמוס מאגי זה – את שמו של הסופר שניסח וכתב את הקערה. מעט מאד נכתב על סופרי קערות ההשבעה. למרבה הפלא, קיים קונצנזוס לגבי היותו של אותו סופר אנונימי גבר. המסורת המקובלת במחקר קערות ההשבעה, קובעת שרבנים או גברים מהמיליה הרבני, כתבו את קערת ההשבעה, אף שעד כה לא הובאה לכך ולו הוכחה אחת. כאמור, שמו של סופר הקמע המופיע בנוסחה המאגית הוא נדיר ביותר ובכל זאת – במספר זעיר של קערות השבעה, ניתן למצוא את שמו של הסופר ולרוב  הסופר היא סופרת…״

"מי כתבה קערת השבעה? (הוצאת אידרא; תל אביב 2019) הוא ספר מהפכני שחיברה ד"ר דורית קידר, המברר את חלקן של נשים יהודיות, בנות התקופה הססאנית (אימפריה פרסית/איראנית שבשיא גודלה השתרעה על רוב-רובו של המזרח התיכון, 650-224 לספ'), בכתיבת קערות השבעה מאגיות בלשון הארמית באותיות מרובעות (יש גם קערות שנכתבו במנדעית ועוד). כך, סוקרת קידר בספרה, את סוגי הפעילות המאגית בשלהי העת העתיקה, וכן דנה בשורה של נשים כותבות — מדעניות, רופאות, מנהלות בתי כנסת ומאגיקוניות, את נוכחותן היא מציבה כנגד מה שהיא מכנה — מסורת של מחקר מוטה, המתעלם מחלקן של הנשים בפעילות התרבותית והציבילטורית במאות השנים הראשונות אחר הספירה…"

״…קערת ההשבעה היא קמיע חמר שנועד לגרש מזיקים שדים ורוחות. הקמיע מעוצב כקערה בתוכה משתבללת כספירלה נוסחה מאגית. הנשים היהודיות שכתבו את קערות ההשבעה היו חוליה אחת בשרשרת של נשים ששלחו ידן בכתיבה בעת העתיקה, במזרח הקרוב הקדום. סיפורן של הנשים הכותבות הוא מסע המתחיל בנבכי ההיסטוריה, במילניום השלישי לפני הספירה. מתוך שפע של לוחות הכתובים בכתב יתדות ובהם טקסטים לימודיים, מכתבים, חוזים, ריטואלים ורשימות אדמיניסטרטיביות של ארמונות ומקדשים – יוצאות לאור בעלות מקצוע כמו כוהנת; מעלה באוב; פותרת חלומות; מכשפה; רופאה או סופרת – כולן נשים שכתבו כחלק ממקצוען. ממרחבי העידן הקדמון מדלג המסע בזמן אל הממלכה הסאסאנית של המאות הראשונות לספירה, בו נשים אריסטוקרטיות רכשו השכלה, ניהלו אחוזות ושימשו כעורכות דין. באותה התקופה, מבין השיטין של התלמוד הבבלי, מתגלות נשים יהודיות שגם הן ניהלו עסקים. אליהן ניתן להוסיף נשים ממשפחות רבנים שזכו להשכלה וקיבלו חינוך דתי. נראה שנשים אלו קראו, למדו תורה ומשכו ידן בעט. לבסוף, מגיע המסע אל תחנתו האחרונה במצרים של האימפריה הרומית, ובה מוצגות נשים כותבות וביניהן נשים יהודיות שמשלח ידן היה מדעניות, רופאות ומנהלות בתי כנסת. 

פסגת מסע מאגי-היסטורי זה להחזרת הנשים אל הזיכרון הקולקטיבי שלנו, מתגלמת, כנגד כל הסיכויים ולמרות הקונצנזוס הקיים בתחום שרק גברים כתבו קערות השבעה, כהוכחה – שחור על גבי חמר – שאכן סופרות יהודיות כתבו נוסחאות מאגיות בסגנון ייחודי. אילו נכתבו טקסטים אלו של סופרות קערות ההשבעה היום, היינו מגדירים אותם כבעלי רוח ביקורתית, פמיניסטית וחתרנית.
הספר אם כן, מהווה מסע להכרת כתיבה של נשים בעת העתיקה ומטרתו היא להסיר את הרעלה שהסוותה את הנשים ואת פרי כתיבתן…״

"מקור ראשון" על "בורחס וספרות הקבלה" בהוצאת אדרא

"הסופר הגדול בורחס עשה שימוש נרחב בקבלה בספריו. מחקר חדש לא מסתפק בהצבעה על מוטיבים קבליים ביצירתו, אלא מראה כיצד הפגיש אותם עם תורות המערב וכך טווה מהם את סיפוריו…. 

הספר שלפנינו, פרי עטו של פרופ' שלומי מועלם מן המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, עוסק ביחס בין בורחס לספרות הקבלה. זהו לא המחקר הראשון העוסק בעניין זה – כבר מזה יובל שנים נכתבים מחקרים המבקשים לענות על השאלה מה מצא הסופר הגדול בתורה הסודית של היהודים – אך ייחודו בכך שהוא לא רק מצביע על מוטיבים קבליים ביצירתו של בורחס, אלא פורס בפני הקורא את סדנת העבודה של הסופר . הוא מראה כיצד ערך בורחס פילוסופיזציה לרעיונות ולסמלים של הקבלה, הפגיש אותם באופן יצירתי עם תורות המערב ובכך הפכם לאוניברסלים יותר, ורק אז טווה מהם את סיפוריו…."

"נצח של אין סוף
בורחס ניסה ליצור את הפורמולה המושלמת זו שתעביר את הספרות מן התחושה העמומה של אי־הידיעה.  בשנת 1932 כתב חורחה לואיס בורחס: 'ישנו מושג אחד שמתעתע ומשחית את כל המושגים האחרים. אינני מדבר כאן על הרוע, ששלטונו המוגבל הוא תחומה של האתיקה; כוונתי למושג האינסוף'.

מדוע האינסוף של בורחס משחית? כי הוא חומק מכל דין. לא ניתן לאחוז בזנבו או להביט באופק הנפרש ממנו והלאה. האינסוף מערער כל תפישה ומוסכמה מוקדמת, והוא אינו מחויב לדבר. הוא המפלצת הגדולה שפניה לא ידועים לאיש…"

"…לפנינו אסופה מרשימה בהיקפה ובגיוון שבה. תשואות חן לעורכים על "התודעה הפתוחה" שהפגינו בבחירת הכותבים וכן על ליטוש המאמרים והנגשתם לציבור הרחב. ברכות גם להוצאת אִדרא – הוצאה צעירה הכובשת לה אט אט מקום של כבוד בקרב הוצאות ספרי העיון, ובפרט בתחום מדעי היהדות והרוח.

כאמור בתחילת הרשימה, התשובה לכותרת הספר "מהי תודעה" קשורה באופן הדוק להצבת השאלה. המרתק הוא שהמעיין באסופה זו ומצליב את התשובות השונות – על אף שניתנו על בסיס שאלות אחרות לגמרי – עשוי להגיע לתשובה חדשה משל עצמו, וממילא לשאול את השאלה מחדש, שהיא עצמה מביאה להתרחבות התודעה…"

צילום מתוך הכתבה, באדיבות משפחת אשכנזי ומישל קוג'נסקי

אבינועם רוזנק על "עבריות ומעבר לה"

"….מגוונות פרדוקסלית זו, שאוחזת את החבל של ההשכלה והורה בשני קצותיו,  היתה משאת נפשו וחזונו האינטלקטואלי, הרוחני, הדתי והציוני  של מניטו. ספרו של שרביט הוא הזמנה נפלאה בחזון זה על שלל גווניו, וראוי להודות לשרביט על הצוהר שפתח לקורא העברי במסורת מופלאה זו…"

"הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) ביקש להציב את תורת ישראל כגשר בין המסורת לאוניברסליות • משנתו, כפי שהיא עולה מביוגרפיה שנכתבה על אודותיו, ביקשה להיפרד מההיסטוריה היהודית, ולהתחיל עידן עברי…"

"מעט מאוד ידוע על שרה האשכנזית, אשתו השלישית של משיח השקר שבתי צבי. אלכסנדר ון דר הוון צירף בספרו את קטעי העדויות עליה לתמונה של אשה בעלת השפעה חשובה בשבתאות, שהיתה בכללותה תנועה שנשים מילאו בה תפקיד מרכזי…"

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן