כיצד זה נוכחת הקדושה במעשה האמנות? לפילוסופיה הקלסית אין מענה לתהײה זו, שהרי כבר אריסטו עיצב את השיח על האל כ"תיאו־לוגיה", קרי,הדיבור על האל, או חוכמת האל, כשיח שכלתני. זרם התיאופואטיקה, שהתגבש בארה"ב בשנות השישים של המאה הקודמת, בא לתת מענה לשאלה דחופה זו. זרם רעיוני רדיקלי זה, ששורשיו הרעיונײם נעוצים בהגותו המאוחרת של מרטין הײדגר, שם לו למטרה לענות על הצורך הבהול בניסוחה של שפה תיאולוגית חדשה.

התיאופואטיקה מציבה את הכתיבה הספרותית ואת מעשה האמנות כמודלים של הנכחת האלוהות החיה בחײ האדם. מתוך כך מעמידה התיאופואטיקה את המטאפורה, הסמל, המיתוס והײצוג האמנותי כמנגנוני הנכחה רבי־עוצמה של
הקדושה.

אסופת מאמרים זאת מאגדת את מיטב מאמריהם של חוקרים מובילים בישראל בתחומי האסתטיקה והדתות. מטרתו היא לפרוס בפני הקוראים את מגװן רעיונותיה העמוקים וביטױיה העדינים של מחשבת התיאופואטיקה בעידן המודרני.