ספר זה מתאר את כוחו של אֵרוס, מהשתוקקות לאדם אהוב ועד השתוקקות לקרבת אלוהים, ומן הנהייה אחר ריגוש תכוף ועד הנהייה אחר האמת. הוא משרטט את תהליך הזיכוך והעיקור שעברה האהבה החושנית בכור ההיתוך של המחשבה הפילוסופית והדתית, עד שהופשטה כליל מסיגיִ הבשר, ולהט כיסופיה הופנה לאהוב מושלם.
ההשתוקקות השכלית תוארה על ידי אריסטו כחתירה לאושר. הוא ראה במימושה את מימוש טבע האדם. העונג נתפס כבן לוויה למימוש שעלה יפה, בין אם רוצתה תשוקה גופנית ובין אם הושׂ בעה תשוקה רוחנית. מחמת עוצמתו של העונג הגופני, ובייחוד עוצמתו של העונג המיני, הקבילו הפילוסופים והתיאולוגים בין השניים, שתהום פעורה ביניהם. העונג הגופני מושתת על שיתוף, הזדקקות לאחֵ ר ותלות נואשת בו, ואילו העונג השכלי מושתת על עצמיות הקיום, על אי תלות בזולת ועל בדידותה של הרוח.
הספר מראה כיצד הפך העונג השכלי לבן לוויה ליצירה גברית סוליסטית. הארוס השכלי הוא אולי המאפיין החשוב ביותר של החלופה הגברית לצורת החיים הגופנית. ראשיתו בערגה למימוש המהות הנוסחתית הקבועה שבכל דבר ודבר והמשכו בדבקות השכל במושכליו ובהולדת רעיונות. בכך נתפסה ההולדה הגברית, הולדת הרעיונות כרפואה לתחלואי ההולדה ולחולשת הקיום הגופני וכישועה מן המוות.